אומרים שמאחורי כל "צימריסט" יש חלום וסיפור שגרם לו לבחור להקים עסק תיירותי.
הפעם בחרתי לשתף אתכם בסיפור האישי שלי. זה שהביא אותי להקים את הצימרים שלנו במושב הזורעים.
אבא שלי היה אומר כל חייו שהמקום הזה הוא גן עדן עלי אדמות
ואנחנו בעצם נמצאים בימות משיח , וכאשר המשיח יגיע לא יהיה לו מה לחדש לנו, כי
כלכך טוב לנו. אבי היה היה ניצול שואה "בוגר" אושוויץ
- בירקנאו שטעם בחייו טעם גיהנום וידע להעריך מה הוא טעם גן עדן. אבי אהב את החיים הטובים שיש לנו בארץ, בגליל.
אחרי שאבא נפטר לפני כ 4 שנים חשבתי איך אפשר להנציח את מורשתו, מורשת החיים הטובים, גישתו השמחה לחיים ואת היכולות שלו ליהנות גם מהדברים
הקטנים והפשוטים.
עלה בדעתי רעיון להקים מקום בו יוכלו אנשים להתארח ולטעום גם הם את טעם גן העדן.
מקום שיבואו
אליו ויקבלו שמחה שלווה רוגע ויצרו במו
ידיהם את הגן עדן הפרטי שלהם בעצמם.
כי כמו שאבא שלי היה אומר, "אנשים גורמים
בעצמם את הגיהנום הפרטי שלהם".
באותה תקופה פחות יותר החלטתי שאני רוצה להיות מעורב ונוכח יותר
בבית, בגידול ילדים, ושאני רוצה יותר ילדים. אתי
- אישתי, רצתה להשקיע יותר בעבודה,
קריירה והתפתחות אישית. כלומר שאני זה שיהיה בבית עם תפעול השוטף של הבית
והמשפחה.
השינוי הגדול התרחש כשעזבתי את עבודתי כשכיר, חתמתי אבטלה והתחלתי לפתח את הרעיון
העיסוק העצמאי, כאשר המטרה היא להקים מתחם צימרים משפחתיים הוליסטי, שיתן מענה כולל
של חופשה ונופש אבל גם בחיבור בין האנשים, בתוך בני המשפה, בין בני הזוג.
מקום שבו לא רק
ירבצו ליד הבריכה והחצר, אלא יוכלו לקבל ערך מוסף של גיבוש, של חוויה מכוננת שייקחו
הלאה לחיים…
הדבר ראשון שעשיתי היה להתקשר עם אדריכל שיעשה לנו שינוי
תב"א מקומית כך שנוכל לעסוק בפעילות לא חקלאית - פל"ח, באזור חקלאי. זאת מכיוון שלא היה לנו
מספיק מקום.
תהליך כזה של שינוי תב"א לוקח בדר"כ לפחות שנתיים עד קבלת
אישור. אך לנו אצה הדרך ולא היה לנו סבלנות לחכות, אז בנינו צימר אחד ללא היתר אחרי מאמצים רבים של גיוס הכסף בהלוואות ,
הלוואות גישור עד קבלת משכנתא נוספת.
לקראת סוף הבנייה קיבלנו צו הפסקת עבודה, אך סיימנו את הבנייה
בכל זאת . והצימר, בודד אמנם והחצר לא היתה מטופחת כמו שצריך אבל קפצנו למים ולאט
לאט השתפרנו ושיפרנו.
בפברואר 2013 משפחתנו התרחבה ואופיר נולדה, רביעית במספר, והיא
נשארה איתי בבית שמונה חודשים עד שנכנסה
למעון באוקטובר 2013 וכך הייתי אבא ואמא במשרה מלאה וגם מרים את הפרוייקט של
הצימר, ולנקות אותו, לשווק אותו ועוד.
הוועדה המקומית (המועצה האזורית) זימנה אותי לשימוע על כך שבנינו ללא קבלת היתר, ועל זה שבנינו בשטח החקלאי - עדיין לא קיבלנו אישור עבור
הפל"ח, ונכנסו לתהליך בסופו עמדנו למשפט בנובמבר 2013 שבפסק דין קבעה השופטת
"צו הריסה מותנה"; כלומר שאנחנו צריכים להמציא היתר בניה תוך שנה ואם לא הצימר ייהרס.
עוד אמרה לנו השופטת שלא
יהיה לנו סיכוי שנקבל היתר בניה כיוון שרשות מקרקעי ישראל, שהיא בעלי הקרקע לא תיתן לנו
היתר היות ובנינו בשטח החלקלאי ורמ"י (רשות מקרקעי ישראל ) לא מכירה בתכנית של
הוועדה המחוזית - משרד הפנים, של פל"ח. כלומר, התכנית שמשרד הפנים מאשר לפעילות
לא חקלאית בקרקע חקלאית, את זנה רמ"י לא מכיר.
חסרי סיכוי לקבל היתר,
כך אומרת לנו השופטת היינו צריכים להחליט כיצד לנהוג. אישתי - אתי, לא אמרה נואש ופנתה לרמ"י בשאלה מה
אפשר כן לעשות. שם אמרו מה כדאי לעשות: תכנית שנקראת איחוד וחלוקה. הפתרון היה שעם משרד הפנים הייתה
תכנית מסוג א' , ועם רמ"י היתה
תוכנית מסוג ב' , וכולם היו מרוצים והיתר הבניה המיוחל קיבלנו גם קיבלנו עבור 6
יחידות של צימרים.
מאז ועד היום, אתנחתא זכתה לארח מאות אנשים. זוגות ומשפחות מכל הארץ מגיעים לעצור את השגרה, לקחת הפסקה ממירוץ החיים ופשוט להתמסר לשקט ולרוגע של הגליל.
אני יודע שאבא שלי גאה שהצלחנו להחיות את חזונו ולתת לאנשים לטעום "טעם גן עדן".